פסק-דין בתיק ת"ק 32767-09-11

1.         התובע 2 (להלן: "התובע") נהג ברכב התובעת 1 (להלן: "התובעת") ולטענת התובע, הוא נסע ביום 1.6.11 בנתיב השמאלי בכביש חד סטרי בעל שני נתיבים, כאשר באותו זמן נסע בנתיב הימני, רכב הנתבעת שהיה נהוג בידי מר אלי זכריה (להלן: "מר זכריה").

            התובע טוען, שלפתע, ללא איתות או אזהרה סטה מר זכריה לנתיב נסיעתו של התובע וכתוצאה מכך פגע רכב הנתבעת ברכב התובעים וגרם לו נזקים.

            מאחר והתובעים סבורים, שהאחריות לתאונה, לפגיעה ולנזק שנגרם לרכב התובעים רובצת על מר זכריה, הגישו הם תביעה זו נגד הנתבעת לפצותם בסכום של 3,715 ש"ח, הכולל בחובו: נזק ממשי לרכב בסך של 2,230 ש"ח, שכ"ט שמאי בסך של 485 ש"ח ושונות - אובדן ימי עבודה, נסיעות, עוגמת נפש וטרחה בסכום כולל של 1,000 ש"ח.

2.         הנתבעת סבורה שיש לדחות את תביעת התובעים, שכן לטענתה, נהג מר זכריה באוטובוס של הנתבעת ולאחר שעמד בתחנה, אותת ויצא לנתיב השמאלי, כאשר באותה עת היה התובע רחוק ובעת שמר זכריה חזר לימין, הוא ראה רכב מצד שמאל שלו זורק אותו ימינה פעמים ומר זכריה בורח לימין. בהמשך לכך, חתך רכב התובעים ובלם מטר לפניו ואז החל התובע לצעוק על מר זכריה למה עקף אותו ותוך כדי כך, לא נתן התובע למר זכריה להמשיך בנסיעתו.

3.         לאחר שבנחתי עדויות הצדדים יחד עם חומר הראיות שצורף לכתב התביעה ואשר הוגש במהלך הדיון, אני קובע, שהעובדות והנסיבות מצביעות על אחריות משותפת של שני המעורבים בתאונה, יען כי כל אחד מהם תרם תרומת רשלנות של 50% לקרות התאונה ולכן, אני מחליט לייחס לכ"א מהמעורבים בתאונה אחריות בשיעור של 50%- זאת לאור הנימוקים הבאים:

            א.         א)         מר זכריה, העיד בבית המשפט, כשהוא כולו נסער ומטיל את כל האחריות לקרות התאונה על התובע. לא רק זאת, אלא שמר זכריה אף טען, שהרכב הנפגע הוא לא אותו רכב שהיה מעורב באירוע נשוא תיק זה. כך אומר מר זכריה בעניין זה: "הכי גרוע, שהוא היה עם אוטו של אלביט בצבע לבן. הוא מדבר על אוטו אחר של אשתו" (עמ' 2 לפ', ש' 16-17).

                                    על מנת לתמוך בגרסתו, שמדובר ברכב אחר, הציג מר זכריה את המסמך נ/1 וטען לגביו: "אני מראה דף עם מס' הרכב שהוא היה איתו באותו יום. המכונית הייתה מזדה לבנה של אלביט מס' אחר", (עמ' 2 לפ', ש' 28- 29) אך מעיון במסמך זה וגם במסמך שהגיש התובע - ת/1 עולה שמדובר באותו רכב שנפגע בתאונה זו - הוא רכב מס' 52-647-58. בעניין זה עלי גם לציין, שמר זכריה כלל טען טענה זו בכתב התביעה.

                        ב)         בבוא בית המשפט לשקול את העדויות, כפי שהעלה כל אחד מהצדדים ואת חומר הראיות, הרי שעולה מעובדות אלו, שאין להוציא מכלל אפשרות שמר זכריה נסער על מה שאירע לאחר קרות התאונה, בעת שהתובע חסם את דרכו ולא אפשר לו להמשיך בנסיעה - עד שהתערב מנהל תחנת הדלק, אך אין בין זה ובין עובדות קרות התאונה כדי להסיר ממר זכריה האחריות כשם שאין להסיר מהתובע את אותה אחריות.

                        ג)          יום לפני הדיון, נשלחה הודעה של עד מטעם הנתבע - מר אייל חן, אך הודעה זו הוגשה באיחור ולא ניתן היה להביאה לידיעת התובעים ולכן בעצם ניתן היה להתעלם ממנה- מה עוד שאותו עד לא בא להעיד בעצמו.

                                    בכל זאת אציין רק זאת, שהודעה זו לא רלוונטית ולא מעידה מאומה על המקרה עצמו, שכן מנוסח ההודעה עולה, שהעד ראה מקרה לאחר התאונה, לאחר שרכב התובע פנה מנתיב שמאלי לימין ובלם על מנת לעצור את רכב הנתבעת, זאת לאור טענתו של התובע, שרכב הנתבעת ברח לאחר שפגע ברכב התובעים.

                                    כך, שהודעה זו של מר חן- אינה תומכת באף גרסה מגרסאות הצדדים כיצד, בעצם, אירעה התאונה עצמה.

            ב.         א)         מר זכריה ציין בכתב התביעה, שתחילה עמד עם המיניבוס בתחנה ובשלב מסוים החליט לצאת מאותה חניה. לדבריו, הוא יצא בנסיעה איטית לנתיב השמאלי לאחר מתן איתות.

                                    אני מקבל טענה זו של מר זכריה, אך טענה זו מסבירה גם את היציאה מהחניה בחוסר זהירות ובחוסר תשומת לב מספקת, שכן נסיבות היציאה מצביעות על כך, שמר זכריה סטה - ממקום עמידתו - לנתיב השמאלי, נתיב בו נסע התובע ואין להוציא מכלל אפשרות, שתוך כדי כך, כאשר הבחין מר זכריה ברכב התובע, הוא חזר לימין.

                                         אינני מקבל את טענתו של מר זכריה, שבעת שהוא יצא מהחניה היה רכב התובע במרחק, שכן עובדה היא שרכבו של התובע היה כה קרוב, עד כי תוך כדי היציאה של מר זכריה - אירעה ההתנגשות בין הרכבים.

                        ב)         נסיבות המקרה מצביעות גם על כך, שבעת יציאתו של מר זכריה ממקום החניה, הסתפק הוא באיתות מבלי להבחין ברכב התובע שכבר נסע בנתיב השמאלי וכבר היה קרוב אליו בעת שביצע את היציאה מהחניה.

                                    נוהג רכב אינו יוצא ידי חובה על ידי איתות בלבד, אלא שנוהג זהיר חייב עדיין לבדוק לאחר מתן האיתות, אם היציאה ממקום העמידה אפשרית מבלי להפריע למשתמשים האחרים בדרך.

                                    מנסיבות התאונה עולה, שאכן לא היה די במתן האיתות, שכן מקום רכבו של התובע היה כה קרוב, עד כי היה על מר זכריה להמתין עם היציאה, עד שרכב התובע יחלוף על פניו.

                        ג)          לאור יציאתו הבלתי זהירה ממקום החניה - כאמור לעיל - תרם מר זכריה את תרומתו לקרות התאונה ולנזק שנגרם לרכב התובע.

            ג.          א)         כפי שעולה מכתב התביעה, נסע התובע בנתיב השמאלי ובאותה עת נסע מר זכריה בנתיב הימני.